נקודת המבט שלי מבקשת לספר את סיפור המים בעיר בזיקה לילדים אשר יוממים בו. שכן תכנון כזה מייצר תנועה בטוחה במרחב ויותר מכך. במגמות התכנון אנו עדים לאופנים בהם אנו מעלימים את המים מעל לפני השטח, ולכך יש קשר ישיר עם היכחדות חווית האדם בטבע, על אף הצורך המולד שלנו בו. במקביל, הגבולות בחוויה ובמרחב העירוני נהיים גסים וגבוהים יותר, לעיתים גם בשם הבטיחות.

אני מציעה להסתכל על העיר בתנועות של למידה מסוגי המים והחיים שהם מאפשרים. כפעולה ראשונה אני מציעה לקשור בין חלקו החשוף של הואדי החבוי בעיר ובין מוסדות החינוך המשיקות לו במרקמים שונים – הן של הואדי והן של בתי הספר. כפעולות לוואי, הוואדי יהווה שטח משלים לשלד ציבורי במרקם המתהווה של העיר הרצליה. אותם בתי ספר משיקים יהוו עצמים בשלד המקשרים לעצמים נוספים במרחב, לכדי חווית לימוד ללא גבולות של זמן ומרחב.